ננו פואטיקה

נראטיב של מזעור בשירה העכשווית
מאת: גלעד מאירי



מיקרופילמים / דוד אבידן

הַכֹּל מֻזְעָר, הַכֹּל מִיקְרוֹפִילְמִי.
בִּשְׁעַת הַצֹּרֶךְ – מַגְדִּילִים.
הָיָה יָכֹל לִהְיוֹת יָעִיל בִּשְׁבִיל עַצְמֵנוּ.

עוֹלָם מָלֵא יְצוּרִים גְּדוֹלִים מִדַּי
וְלֹא תָּמִיד יְעִילִים וְלֹא תָּמִיד דְּרוּשִׁים.
מָה רַע הָיָה לְזַעֵר אֲנָשִׁים וַחֲפָצִים
וּלְהַגְדִּיל אוֹתָם בִּשְׁעַת-הַצֹּרֶךְ בִּשְׁבִילֵנוּ.

זְכוֹר אוֹתָם גְּדוֹלִים, תּוֹפְסֵי מָקוֹם.
זְכוֹר אוֹתָם קוֹפְצִים אֶל תּוֹךְ הַסַּל.
זְכוֹר אוֹתָם, אֶת צִיּוּדָם, אֶת חֲפָצֵיהֶם.
אֲבָל זְכוֹר אוֹתָם קְטַנִּים, עַד שְׁעַת-הַכֹּשֶׁר.

אֵין לָנוּ הַכֹּחַ הַנַּפְשִׁי
לִקְטֹן בְּבַת-אַחַת וּלְהַאֲמִין,
שֶׁנִּגְדַּל בְּבַת-אַחַת לִשְׁעַת-הַצֹּרֶךְ.
אֲנַחְנוּ חוֹשְׁשִׁים מִן הַמַּסָּע
אֶל הַזִּעוּר שֶׁלֹּא יַחֲזֹר יוֹתֵר.
רוֹצִים לִשְׁמֹר עַל טֶרִיטוֹרִיאָלִיוּת
גַּם לְיִשּׂוּם וְגַם לְאוֹפְּצְיָה יִחוּדִית.

לָכֵן אֵין לָאָדָם עָתִיד זָעִיר,
אֵין לָאָדָם מִיקְרוֹ-עָתִיד, הוּא סַפְקָנִי.
אֵין לָאָדָם הַכֹּשֶׁר הַנָּדִיר
לְהִזְדַּעֵר וּלְהִסְתַּעֵר בְּבוֹא-הָעֵת.

(ספר האפשרויות – שירים וכו', 1985, עמ' 89)


1. הקדמה
מגמה פואטית היסטורית מוכרת מספרויות העולם היא התקרבותו של היומיומי לשירי. המאפיין המרכזי של מגמה זאת הוא מזעור של תנועה למטה, לעבר הקטן והמינורי. המזעור כולל מימד תוכני, למשל המעבר משירה המתמקדת באלים ובמשפחות אצולה לזו העוסקת בסוגיות קיומיות ופרקטיות ובאדם הפשוט, ומימד צורני, למשל המעבר מלשון גבוהה ללשון נמוכה, ומרצינות להיתול.

אחת הסיבות למזעור היא שלמטה, בחיי היומיום, במושבים הזולים של ההמונים, יש יותר מקום מאשר למעלה, באולימפוס, ביציע האח"מים של בני האלים. המרחב הפואטי הפנוי כולל תכנים וצורות שאינם מקובלים מסיבות של טעם ספרותי וכניסתם ליציע הכבוד אסורה. וכך סביב יציע המינויים של השירה קיימים ריבוי וגיוון של סגנונות, נושאים וצורות שאינם נחלתו המצומצמת יחסית, אולם אין זאת אומרת שהם לא משמעותיים וראויים. לדוגמה, הסונטה המסורתית של ימי הביניים עסקה בעיקר באופן מצומצם בנשגב, למשל, באהבה, ואילו הסונטה בת זמננו עוסקת כמעט בכל נושא אפשרי, כולל נושאים הנחשבים לנמוכים ולא טיפוסיים. הווה אומר, במבט היסטורי טריטוריות פואטיות רבות הורחבו כלפי מטה ואף הצידה – למוזר.

לתנועה מהמאג'ורי למינורי יש בהכללה סממנים מגמתיים של העדפת הקונקרטי, האנושי, היומיומי, החד פעמי, האישי, ההומוריסטי, הביזארי, האירוני והמאופק על פני המופשט, האלוהי, המקודש, הקבוע, הקולקטיבי, הרציני, המוכר, הפתטי והמליצי. לדוגמה, שירו של דוד אבידן לעיל עוסק באובייקט יומיומי וזניח לכאורה, מיקרופילמים, אלא שעבורו זהו פטיש שמושי: שבב מאגי הבנוי מזכרון שימושי ואנטי-נוסטלגי. הפטישיזם האבידני מתמצת את השאיפה למזעור באופן מניפסטי רווי הומור. הוא תוקף באופן פרודי ואף אוטו-פרודי את הגדול כחסם של ההתפתחות בעולם צפוף ("זְכוֹר אוֹתָם גְּדוֹלִים, תּוֹפְסֵי מָקוֹם") ואת החשש המסורתי מן הזעיר והקטן ("רוֹצִים לִשְׁמֹר עַל טֶרִיטוֹרִיאָלִיוּת"). ומכאן, השיר מציע נרטיב קיומי אלטרנטיבי וגואל: "לְהִזְדַּעֵר וּלְהִסְתַּעֵר" לעבר חיי היומיום.


2. ננו-פואטיקה
אני מציע לכנות את אסטרטגיות העיצוב הפואטיות של המזעור בשם הכולל: ננו-פואטיקה (ננו – ביוונית ננוס; בעברית ננס). המונח ננו-פואטיקה נגזר מננוטכנולוגיה, שמנצלת את הנדסת הננו (ננו זו מידת אורך השווה למיליארדית המטר) לשימושים מגוונים, כגון, אגירת מידע, תיקון ושכפול עצמי עבור תחומים שונים במדע, החל מרפואה, דרך איכות סביבה וכלה במחקר החלל.

המונח ננו-פואטיקה מבקש לשאול בעיקר שתי תכונות רלוונטיות והכרחיות מהננוטכנולוגיה עבור פרשנות השירה: מזעור ושכפול. התכונה הראשונה המושאלת מהננוטכנולוגיה היא הננו עצמו – המזעור, והיא אף עומדת לבדה. השימוש במדד פרשני של היחס אל הקטן להערכת שירה הוא שלוחה טבעית של מאפיינה המהותי: זו יחידת המידע האסתטית הקטנה והדחוסה ביותר. אומנם, יש בשירה יצירות רחבות יריעה, כגון, האפוסים ההומריים, "הקומדיה האלוהית" לדנטה, "גן-העדן האבוד" למילטון, אולם הן יחסית מעטות ולמרות משקלן התרבותי הרב, הן לא מייצגות את הצורה האופיינית והנפוצה של השיר הבודד.

מאפייני הננו אינם בהכרח נוגעים לגודל השיר, למרות שגם כאן יש חידושים ומגמות בשירה העכשווית, אלא בעיקר ליחסי התוכן והצורה כפי שתוארו לעיל בשירו של אבידן ואף יתוארו בהמשך, למשל, שימוש בלשון יומיומית, עיסוק בחפצים וסיטואציות סתמיים לכאורה, מקומות ואנשים פשוטים ו/או שוליים, הומור, נונסנס, שטיחות, פרוזאיות וכדומה. ביטויים משמעותיים נוספים לזיעור בשירה הם קידום מעמדו של המיעוט בחברה, למשל, המחאה של קהילות מזרחיות, הומו-לסביות ודתיות שונות בשירה העברית החל משנות השמונים של המאה ה-20 והאזוטריקה הדתית, המאגית והמיסטית, למשל, השפעות העידן החדש הקיימות בשירים של גבריאלה אלישע, מואיז בן הראש ואחרים.

התכונה השניה המושאלת מהננוטכנולוגיה היא השכפול. השכפול תלוי בזיעור: אם אין זיעור, אין שכפול. הווה אומר, על מנת למחזר, לשכפל, לחקות באופן פואטי לא ניתן להעתיק את המקור בשלמותו, אלא יש לפרק חלק או חלקים ממנו. גם הרדי-מייד הדאדאיסטי לוקח רק חלק מהמקור, ורק לכאורה את כולו: גלגל האופניים במוזיאון איננו משמש כגלגל אופניים, אלא כמוצר אמנותי. השכפול הפואטי מבוסס על פירוק מבנים פואטיים גדולים למבנים פואטיים קטנים ומיחזורם באמצעות ציטוטים, חיקויים, תבניות בין-טקסטואליות, פרודיות וכד', כמו למשל, פירוק ושכפול פסוקים מהתנ"ך על ידי הפיוטים ליחידות מידע ואסתטיקה קטנות יותר ומעובדות בהקשרים חדשים. ראוי להדגיש, שההומור הבין-טקסטואלי על גווניו, בעיקר זה הפרודי, הוא ננו-פואטי במיוחד היות והוא משלב שכפול והנמכה – רוב ההגדרות של ההומור מתייחסות להומור כאמצעי להנמיך את אובייקט הצחוק, למשל, על ידי לעג, הגחכה וכדומה.

יש לציין שתכונה מהותית של הציטוטים היא אגירת מידע רב על-ידי קומפקטיות. במקום לגולל את כל פרטי הסיפור הגדול, די ברמז לשוני מדויק, מעין סיב פואטי, כדי להעביר אותו בשלמותו, למשל, די לרשום בשיר את המילה – מן, ומיד סיפור יציאת מצרים על כל מרכיביו הרלוונטיים והמגוונים עולה בזיכרוננו בבת אחת. לאור הצטברותן המהירה של שכבות המידע בימנו זו על גבי זו נוצרו צ'יפים לשוניים, או סיבים אופטיים פואטיים, חדשים רבים ולכן ממילא גם פוטנציאל המיחזור גדל.


3. הננו-פואטיקה בשירה העברית בת זמננו
"כְּשֶׁנִּשְׁמָתִי תִּנְסוֹק לַמְּרוֹמִים,
יְלַוֶּה אוֹתָהּ רִשְׁרוּשׁ אֵינְסוֹפִי שֶׁל נַיֶּרֶת.
וְאוּלַי, אִם יִתְמַזֵּל הַמַּזָּל, אוּלַי גַּם רַחַשׁ שֶׁל מִיקְרוֹפִילְמִים."

(מתוך השיר "מהר והרבה" לדוד אבידן; ספר האפשרויות – שירים וכו', 1985, עמ' 187).

שנת 1959 היתה השנה בה נתן זך פירסם בעכשיו את מאמרו המפורסם, "הרהורים על שירת אלתרמן", וזו היתה גם השנה בה גם הפיזיקאי ריצ'רד פיינמן הניח את היסודות לתיאוריה של הננוטכנולוגיה. בשני המקרים נמצאים מפתחות לעתיד, הפואטי מכאן והטכנולוגי מכאן, – בתחתית. הפואטיקה "הרזה" והמינורית של זך ובני דורו דחקה את רגליה של הפואטיקה "השמנה" והמאג'ורית: משוררי דור שנות החמישים עשו את קפיצת הדרך מהכללי לפרטי, מהמליצי למאופק, מהנשגב ליומיומי. ולכן ניתן לומר בהכללה שזהו מהלך של זיעור הפואטיקה המוקדמת על ידי הפואטיקה המאוחרת ובמקרים רבים אף של שכפולה באמצעים שונים, למשל פרודיים או על ידי מחזור ושינוי, כפי שעשו דוד אבידן וחיים גורי בהתאמה עם שירת נתן אלתרמן.

לאור רחבות המונח, ננו-פואטיקה, ולאור יחסיותו, הואריאציות הננו-פואטיות של הדורות האחרונים בשירה העברית רבות מכדי לעמוד על כולן כאן. מבחינה זאת מסה זאת היא בגדר הסתננות חד פעמית ליציע המנויים של חוקרי השירה לשם התמקמות ראשונית בין החליפות המהודרות של המוזמנים הרגילים. ברם, הדגמת מהלך ננו-פואטי היסטורי אחד מובהק עשויה לשמש מודל ננו-פואטי פרשני לגבי האופציות הננו-פואטיות האחרות. מדובר במהלך דורי המתחיל משירת אבידן, ממשיך דרך אריה זקס, עבור בזלי גורביץ', חזי לסקלי, אילן בושם, אפרת מישורי, זהר איתן וכלה ביהושע סימון, רועי צ'יקי ארד ותומר ליכטש. יש לציין שמאז יציאתו לאור של כתב העת מעין בשנת 2005 ניתן לראות בו במה מרכזית לשירה ננו-פואטית. עורכיו, סימון וצ'יקי ארד, וממשיכיהם (כמו כתב העת המקוון קטע הפועל מאז 2007) יצרו לעצמם במות ספרותיות מתוך הכרה שלא היתה לקודמיהם, כי לשירתם יש מאפיינים ספרותיים משותפים המכונים כאן, כאמור, ננו-פואטיים. מכל מקום, הציר המתואר לעיל מאופיין ברוח אוונגרדית, פרועה וניסיונית של נונסנס, אבסורד וביזאר. היומיומי משתקף בציר זה במכלול אסטרטגיות ננו-פואטיות: שפת דיבור, עגה, הומור, חיקוי אסטרטגיות פואטיות וטכנולוגיות של פרסום, שיווק, יחסי ציבור וטלפוניה (כמו הודעת טקסט), פרודיה ומיחזור של הייקו וטנקה, מסרים רזים, קריאה מהירה ועוד. ניתן לראות במאפיינים אלו שילוב פוסטמודרניסטי של ספרות קרנבלית ותרבות פופולארית.

לא ניתן לתאר כאן את הפואטיקות והואריאציות של כל הנציגים הדוריים הללו ולכן אתמקד בכמה דוגמאות אופייניות. נקודת שיא בהתפתחותו הננו-פואטית של אבידן היא ספר האפשרויות – שירים וכו' (1985). בספר זה קיימים מרכיבים ננו-פואטיים מובהקים, כגון, נינוס (ננסות צורנית), מינוס (רדוקציה תכנית), נונסנס ומיקסוס (קרי, השכפול; ובמקרה של אבידן השכפול הוא הפרודיה). חלוץ שירת החלל והעתיד מפגיש בשירתו הננו-פואטית בין הזעיר לענק באופן מעגלי: מרחבי העתיד נמצאים ביקום הקטן – התת אטומי, בדיוק כשם שהם מצויים בחלל החיצון.

לדוגמה, השיר הפרודי הקצרצר, "גולגולאקסיה": "– מֵאֵיפֹה בָּאוּ לְךָ כָּל הָרַעְיוֹנוֹת הָאֵלֶּה לָרֹאשׁ?/ – אֵין בְּעָיוֹת – כָּל הַיְּקוּם הוּא קֻפְסַת-גֻּלְגָּלְתִּי." (שם, עמ' 118). זהו שיר האדרה עצמית קטנטן המבוסס כולו על משחק הלשון שבכותרת. הוא משכפל את תבנית הטקסט הדיאלוגית-"ראיונאית" של הרעיונאי (בנוסח "היכן קנית את הספר?", "ב'קרון הספרים', כמובן") כדי לקדם את שמו. אומנם, השיר עוסק בגלקסיות ובמגלומניה, כמיטב המסורת האבידנית, אולם זהו שיר בעל הומור עצמי צנום, העוסק באופן זול, אך מבריק (פלאשי), בנושא זניח – יחסי-הציבור של משורר, באגו שלו, קרי, בהיבט השטוח ביותר של אישיותו ולא בעומקו – בננו שלו.

המשורר, המתרגם, החוקר ואיש התיאטרון אריה זקס הוא אולי המנסח הבהיר והמעמיק ביותר של התפישה הקרנבלית בתרבות הישראלית. המרחק בין קרנבליות לבין ננו-פואטיקה הוא קצר מאוד היות והקרנבל הוא מזעור והנמכה של הנשגב, הרציני והחשוב באמצעות הפרודיה. לדוגמה, אפילו בכתיבתו הביקורתית על שירה ותיאטרון, למשל, בקלות הדעת, רשימת אישיות על תיאטרון ושירה (1988) יש פרק המכונה "חרוזי שטות", המוקדש לשמונה שירי איגיון שלו. הראשון הוא "משורר סיני נפלא": "מְשׁוֹרֵר סִינִי נִפְלָא. אִבְּן גַּבִּירוֹל. / עֻבְדָּה, בָּרְחוֹב שֶׁלּוֹ אוֹכְלִים אֶגְרוֹל".

משוררי שנות השמונים והתשעים, לסקלי, גורביץ', בושם, מישורי ואיתן, כל אחד בדרכו, יוצר שירה ננו-פואטית איגיונית. לדוגמה, האנטי-שיר של לסקלי "שעת הָרָעָב המתחרז ללא בושה" הוא טקסט פואטי קטן המחקה באופן פרודי אסטרטגיות של פרסום: "אֲנִי אוֹכֵל שְׁנִיצְל בְּפִּיתָה/ עִם קֶטְשׁוֹפּ/ שֶׁל וִיטָה." (העכברים ולאה גולדברג 1992, עמ' 83). דוגמה נוספת היא שירו של אילן בושם, "מכור". השיר הוא מעין מודעת טקסט ארספואטית, הטעונה משמעויות קיומיות והומור עצמי: "מְחַפֵּשׂ,/ נוֹאָשׁוֹת,/ בְּדַל-עִפָּרוֹן,/ כְּמוֹ/ בְּדַל-סִיגָרִיָּה." (ערוגות הבושם, 2004, עמ' 36). אומנם, ניתן לספור כאן שבע-עשרה הברות כמו בשיר הייקו, אבל נראה שזוהי מקריות אירונית.

כמו בושם לעיל, משוררים ננו-פואטיים רבים מחקים את ההייקו והטנקה באופן פרודי או באופן של מיחזור ושינוי. כאמור, הצורה הספרותית הקטנה ביותר היא ההייקו. היות ועל-פי משוררי הזן בודהיזם האמת היא בהווה, בכאן ובעכשיו, ומעבר למילים, שיר הממעט במילים אגב ניסיון לתאר את הרגע, ממחיש את חוויית האמת מעמדה של קירבה מקסימאלית אליה. השפעות העידן החדש בחשיפתו את הזן בודהיזם למערב והצלחתה של שירת מאצ'י טאוורה הביאו לתרגומים של שירי הייקו וטנקה וליצירת וריאציות מקוריות בשירה העברית. הדוגמה המובהקת ביותר לכך היא שירת הקימו של רועי צ'יקי ארד. בפתח ספרו הראשון הכושי (2000) מוצגת צורה שירית שהמציא המכונה קימו, מלשון קיים. למעשה זו פרודיה על שירת ההייקו היפאנית, אך גם צורה העומדת לעצמה. הקימו הוא בן שלוש שורות המחולקות לפי מספר הברות בסדר יורד: 10, 7, 6. נושאיו הם חיי הכרך, תקשורת, מין ומוות. שירי הקימו, כמו גם שירים אחרים שלו, מחקים באופן פרודי אסטרטגיות של פרסום המאופיינות בקומפקטיות, בעשיית רושם, בברק, במשחקי לשון, בבהירות של המסר ובערמומיות. השיר מצחיק ורציני בו-זמנית.

לקימו של צ'יקי ארד קדמה ואריאציה על טנקה של פרץ דרור בנאי. נגיעות שפרחו בענן (1997) הוא ספר קונצפט ובו 217 מכתמים בני שני בתים, רובם בני חמש שורות, אשר מבטאים בליריות המתוקה האופיינית לטנקות של מאצ'י טאווארה סיטואציות יומיומיות: "כְּרָזוֹת בְּרָכָה/ לַשָּׁנָה הַחֲדָשָׁה/ עַל חַלּוֹנוֹת הָרַאֲוָה// הֲגַם הֵן שְׁרוּיוֹת/ בְּבֻּלְמוֹס הָאַהֲבָה?" (שם 95).

בשנות התשעים ובעשור האחרון יש עוד כמה דוגמאות לוריאציות ננו-פואטיות ליריות רחבות יריעה ומקוריות המעידות על התפתחות מגמות המזעור בשירה העברית, כמו שירים רבים של דרור אלימלך בשנות התשעים ושל גילי חיימוביץ' בשנות אלפיים; שירי הייקו ודמויי הייקו ניתן למצוא בספרי ההייקו של ליאת קפלן, זה זה (2000), ושל גלית חזן רוקם, ציפורי (2002); רוב שירי הספר, אשה של אחר כך (2003) של אתי פלר, מזכירים שירי טנקה במבנה הפואנטה שלהם; הירוק בדרכו אל הירוק (2006) של צביה ליטבסקי כולל שירי הייקו ודמויי הייקו וטנקה, וספרו של רפי וייכרט רזים: סונטות מילה (2008) מוקדש לסונטות של מילה אחת בשורה.

ספר קונצפט רלוונטי במיוחד הוא לורם איפסום (2007) של ליכטש, שנראה כי הינו הספר הננו-פואטי המובהק ביותר בשירה העברית. דרור בורשטיין עמד על משמעות הכותרת (הארץ 12.12.07) מתוך ויקיפדיה: "רצף של מלל חסר משמעות המשמש 'ממלא מקום' בעת עריכה ובתחום הדפוס" שמטרתו לבדוק גופנים. השם הלטיני-קלאסי יוצר את האשליה שלטקסט משמעות רבה וחשובה, אלא שלפנינו פרודיה על משמעות – וזו ההגדרה של ט.ס.אליוט לאיגיון. בספר 507 שירים קצרצרים ולא מנוקדים בני שלוש שורות, המתאימים בגודלם למסכו של טלפון נייד, למשל: "מי בעד חיסול הטרור/ מי נגד/ תודה שלום" (שיר 005). זהו ספר טוקבקים פרודי המקיים בין השאר דיאלוג ישיר ומודע עם גורמי שיח ננו-פואטיים רלוונטיים: תרבות הזן וההייקו, אבידן ולסקלי (וגם עם משוררים אחרים). הווה אומר, ספר זה לא צמח בחלל הריק, אלא נבע כאלטרנטיבה ננו-פואטית, אנטי לירית ורדיקלית מתוך רב שיח ספרותי במטרה למצוא עצמאות ספרותית מובהקת.

ספרו הראשון של יהושע סימון, אזרחים לאומיים, מאמרים (1998), הוא ננו-ספר שיצא בצילום זירוקס והוא בן חמישה עמודים בלבד. זו פואמה פרודית הכוללת כותרות מאמרים בלבד, שעוסקות בפואטיקה, באסתטיקה ובפוליטיקה בהקשרים של תרבות גבוהה ופופולרית. הפרודיה מתייחסת הן לשעמום האקדמי והן להרגלי קריאה שטחיים, שהם שיחזור של קריאה מהירה בעיתונים באמצעות כותרות בלבד, הדומה לקריאת שלטי רחוב, פרסומות, מודעות וכדומה.

ולהלן כמה דוגמאות לשירים ננו-פואטיים ארוכים. כותרת שירו של תומר גרדי, "מינימל קומפקט" (אדומה, אנתולוגיית שירה מעמדית, 2007, עמ' 217), היא כותרת ננו-פואטית מובהקת המתארת מצב קיומי של התכנסות בחלל קטן. השיר מתאר סיטואציות קטנות, לכאורה, של ביקור טכנאי תקשורת של "בזק" בביתו, קשיי נזילות בתשלום שכר דירה, הליכה לבנק, חיפוש עבודה, אשר מצמצמות את האדם למינימל קומפקט. תיאור הסיטואציות בשיר נעשה באמצעות דלות התקשורת הבין-אישית האירונית, כמו זו דמוית הודעת הטקסט, בין הדובר לבין טכנאי הטלפון, או כמו זו המכאנית עם פקידת הבנק: "קַמְתִּי הָלַכְתִּי לָקַחְתִּי מִסְפָּר./ חִכִּיתִי קַמְתִּי יָשַׁבְתִּי./ אָמַרְתִּי צְבִיָּה?/ אָמַרְתִּי הַצֵּ'ק./ אָמַרְתִּי חָזַר." תקשורת ננו-מכאנית אנושית זאת מתרחשת יומיום ללא שליטתנו. הניכור בדיבור בין בעלי אמצי הייצור ומשרתיהם לבין לקוחותיהם מנטרל את הרגשות ויוצר את המרחק המתבקש כלפי האחר – הננו-אדם. המרחק הוא כלי יעיל בניצול: יותר קל לנצל פועל ולקוח, כאשר יש ביניהם ניכור, קרי, מינימום אנושיות. ולכן, אם כן, שיר זה מוצא גאולה בקירבה, בננו-תקשורת בין אישית.

שיר נוסף המתאר היבט חשוב של הננו-פואטיקה, הטמטום, הוא שירו של רועי צ'יקי ארד: "כל כך טיפשות החולצות/ כל כך טיפשים תקליטני בית הקפה/ כל כך טיפשות המדוזות/ כל כך טיפש מכשיר הסלקום/ שאבד במונית" (מתוך "כל כך טיפשות החולצות"; רובים וכרטיסי אשראי, 2009, עמ' 36; המקור לא מנוקד). השיר מתאר עולם בו כולם טיפשים – כולל הדובר המתוחכם עצמו, שמכיר בטיפשויות של העולם ושל עצמו גם יחד. הטיפשות של הדובר באה לידי ביטוי בהנאתו מחיי הטיפשות. הדובר מבטא יחס דו-ערכי כלפי הטפשות: מחד, אווילית בזוהרה המטמטם ("כל כך טיפשים תקליטני בית הקפה") ומאידך, מושכת ומפתה, כי היא אופנתית, צעירה, ומשחררה מסבל הידיעה הטראגית, שהיופי טומן בחובו גם את אשליית הנצח.

לסיום, אבקש להדגים אופציה ננו-פואטית בעלת טון שונה וזאת על מנת להמחיש את הגיוון הפרשני של הננו-פואטיקה ולתקן את ההנחה, אם אכן נוצרה כזאת, שהמהלך הננו-פואטי רלוונטי בעיקר למשוררי אוונגרד מובהקים. בתקופה זאת בה העידן החדש הוא התופעה הדתית-תרבותית הגדולה בעולם האלטרנטיבה האזוטרית היא אופציה ננו-פואטית כמעט מובנת מאליה. הננו-פואטיות של האזוטרי מובנית מעצם אופיו השולי והפנימי של הידע האזוטרי. לא מדובר בהכרח באופציה סנסציונית של חשיפת סודות, אלא בתיאור אסתטי של ידע נסתר ולא קנוני באמצעות שיר, למשל, כמו שירה הפרודי של אגי משעול, "שאלה למקרוביוט" (מבחר וחדשים 2003, עמ' 134) העוסק במקרוביוטיקה. הד לידע רוחני נסתר ניתן למצוא בשירו של אדמיאל קוסמן, "מזמור" (הגענו לאלוהים, 1998, עמ' 44).


אָמֵן, שֶׁתַּעֲשֶׂה אוֹתָנוּ קְטַנְטַנִים כָּאֵלֶּה. קְטַנְטַנִּים
מְאֹד, בְּבַקָּשָׁה, מִתַּחַת לַגָּלַקְסְיוֹת הַגְּדוֹלוֹת שֶׁלְּךָ.
אָמֵן, תַּעֲשֶׂה אוֹתָנוּ קְטַנְטַנִּים מְאֹד, בְּגֹדֶל זֶרֶת, מִתַּחַת
לַגָּלַקְסְיוֹת, לַשְּׁמָשׁוֹת, וְלַשְּׁבִילִים שֶׁל הֶחָלָב, הַמַּיִם וְהָאוֹר הָעַז שֶׁלְּךָ.

אָמֵן, שֶׁתַּעֲשֶׂה אוֹתָנוּ בְּמִדָּה אַחֶרֶת, קְטַנְטַנִּים כָּאֵלֶּה, לֹא נִרְאִים, לֹא מְבִינִים
וְלֹא רוֹאִים בִּכְלָל מָה יֵשׁ לְךָ מָה אֵין. מָה אִכְפַּת לְךָ? תַּעֲשֶׂה אוֹתָנוּ
פִּצְפּוֹנִים, בְּגֹדֶל זֶרֶת, וּנְהַלֶּלְךָ עַל כָּךְ, אָמֵן.


קוסמן מציע תקשורת בין האדם לאל המבוססת על אגו קטן או מזוכך: הן מצד האל והן מצד האדם ("שֶׁתַּעֲשֶׂה אוֹתָנוּ בְּמִדָּה אַחֶרֶת, קְטַנְטַנִּים כָּאֵלֶּה, לֹא נִרְאִים, לֹא מְבִינִים"). זו גישה המהדהדת את הפילוסופיות של הודו והתפתחויות ניו-אייג'יות בנות הזמן המבקשות אחר טיהור של האגו, אבל גם גישות חסידיות של צניעות אקסטאטית. המתפלל מבקש מהאל להקטין את עצמו ואת המין האנושי ללא סיבה פרקטית נראית לעין ולכן ניתן להסיק שהסיבה לבקשת ההקטנה היא רוחנית.

זו פרודיה על המזמור והתפילה בה פונה המאמין לאל באירוניה, בסחבקיות קלילה ובלשון מדוברת ("מָה אִכְפַּת לְךָ?"), הקיימות בין בני-אדם ולא בשפה שבין האדם לאל. זו בקשה המקטינה את האל: הרי, אנו ממילא קטנים ולכן המטרה של הבקשה היא להתלונן על שגעון הגדלות של האל ועל העדר קירבה ואינטימיות בקשר עימו. עיצוב תקשורת וקירבה מעין אלו בין האדם לאל איננו אופייני לשיר התפילה המסורתי בו הקשר בין האדם לאל הוא מרוחק, רשמי ורציני. אומנם, לא מדובר בהיפוך היררכיות – האל הוא עדיין האל והאדם עודנו אדם, אולם ישנם התקרבות ודיבור בלתי פורמאלי ביניהם. שינוי מיקוד זה בקשר אדם-אל יוצר סדר עדיפויות אחר במערכת היחסים: במקום קשר המבוסס על יחסי כוח מוצע קשר המבוסס על קירבה, קרי, על צמצום המרחק בין האדם לאל. וזהו אולי אחד המסרים הפוטנציאליים המשמעותיים של נרטיב המזעור בכלל: הזמנה לקירבה.

מיטל ניסים

תִּקְוָה

זוֹ הַפַנְטַזְיָה
שֶׁאֲנִי שׂוֹרֶדֶת
בְּלִי לְהִכָּנַע לַמְּכוֹנָה
שֶׁפּוֹלֶטֶת מוֹרוֹת
עִם אֹדֶם עַל הַשֵּׁן
עִם קִשְׁקוּשׁ בַּשֵּׂעָר
וְעִם מִלִּים שֶׁמְּבַטְּאוֹת
אֶת מָה שֶׁתָּכְנִית הַלִּמּוּדִים הִתְכַּוְּנָה
עִם שׁוֹט דִּמְיוֹנִי
תּוֹךְ בְּדִיקָה קַפְּדָנִית
שֶׁהַכֹּל הַכֹּל הַכֹּל
נִכְתַּב בַּמַּחְבֶּרֶת שֶׁל הַתַּלְמִידִים
מִתַּחַת לְכוֹתֶרֶת צִבְעוֹנִית.
דנה אמיר

*

הַלּאֹ נִזְכָּר,
צָלוּל כְּמַבָּטוֹ שֶׁל עִוֵּר
בַּחֹשֶׁךְ

נוֹדֶדֶת רְחוֹקָה, יוֹלֶדֶת,
אָחוֹת
פִּתְחִי לִי פֶּתַח עִם הַגֵּף
חַלּוֹן אַחֲרוֹן,
בְּהִתְעַטֵּף עָלַיִךְ לֵילִי


מתוך קריעה (אבן חושן 2016)
יהודה ויזן

*

עֻבָּר בָּרִיא
עֻבָּר עִבְרִי
אֲרִי יָרֵא

בּוֹא אֱלֵי עוֹלָם

לוֹמַר שְׂפַת־עֵבֶר
וּלְשַׁמֵּשׁ

מֵיתָר בְּיַד מִלְּתָא
תָּא
תָּא


ארמית:
מִלְּתָא = מילה, עולם, דבר
תָּא = בוא!

חיים גורי

נסיון לעוף

אֲפִלּוּ אֲנָשִׁים כָּמוֹהוּ, הַמְנַסִּים לֹא פַּעַם לָעוּף,
לְהִתְמַקֵּחַ עִם חֻקֵּי הַכֹּבֶד,
לוֹמְדִים בְּשִׁעוּרֵי הַבַּיִת,
עַד מַה קָשֶׁה פֹּה לְפַתּוֹת אֶת הַכִּשּׁוּף.
דיתי רונן

שיר מס. 22 במחזור "בשובי"

בַּמָּקוֹם מִמֶּנּוּ בָּאתִי
מִלִּים הֵן יְלָדוֹת שֶׁל אֱלֹהִים.
הֵן נוֹלָדוֹת עֵירֻמּוֹת
בּוֹרְאוֹת עוֹלָמוֹת
יוֹלְדוֹת בְּהֶבֶל פֶּה
אֶת עֲתִיד הָאֱנוֹשׁוּת.
בָּאָבִיב הַזֶּה
נִשְׁתֹּק.
נַבִּיט בָּעֲנָנִים.
לֹא נַקְשִׁיב לַחֲדָשׁוֹת
לֹא נַגִּיד קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ
לֹא נִקְרָא עִתּוֹנִים
לֹא נַצְדִּיק
לֹא נַאֲשִׁים.
אַחַר כָּךְ
נַרְכִּין מַבָּט
עָמֹק לְתוֹךְ
הָאִישׁוֹנִים.

אילן שיינפלד

אוצר מילים

הַמֶּלֶל מָהוּל בִּי, מְהֻסָּס, מְהֻפָּךְ.
אֲנִי כּוֹתֵב מְהֻקְצָע, כִּמְהֻפְּנָט,
אֲבָל בְּלִי מַהוּת. אוֹצַר הַמִּלִּים שֶׁלִּי

מַרְגִּיז וּמַרְגִּיעַ, אֲנִי מַרְגִּישׁ כִּמְרַגֵּל
הַמְרוֹצֵץ וְעוֹדֵר פְּרוֹטוֹקוֹלִים
פְּנִימִיִּים. פַּקְפְּקָן, נִרְגָּן,

כְּמוֹ תַּבְרוּאָן הַמְרַוֵּחַ מִלִּים
וּרְגָשׁוֹת בְּתוֹךְ הַנֶּפֶשׁ, וְעַל הַנְּיָר.

אֲנִי מְשַׂחֵק עִם עַצְמִי בְּמִלִּים כְּמוֹ
'צֶמֶנְט'. צִמְאוֹנִי לִיצִירָה אֵינוֹ רָוֶה,
אֲבָל עוֹדֶנִּי כּוֹתֵב צִמְחִיָּה שְׁלֵמָה
שֶׁל שָׁרְשֵׁי אֲוִיר וְעַלְוַת עֵצִים
גְּדֵלָה וּמַעֲלָה מִתּוֹכִי יַעַר שָׁלֵם.
לְפֶתַע צִפּוֹר מְנַתֵּר עַל שִׂיחַ,
שֶׁמֶשׁ מְרַצֶּדֶת מִבַּעַד לַצַּמָּרוֹת,
וְכָל שְׁלִיפָה מַשְׁמָעָהּ פְּגִיעָה בּוּל.
סמי שלום שטרית

בַּדֶּרֶךְ לְעֵין חֲרוֹד

בַּדֶּרֶךְ לְעֵין חֲרוֹד
אָבְדָה לִי הָרֵי"שׁ.

אַחַר כְּבָר לֹא חַשְׁתִּי
בְּאָבְדַּן הָעַיִ"ן
וְאֶת הַחֵי"ת הַחִכִּית
מֵאָבִי כָּךְ יָרַשְׁתִּי
שֶׁרְכָשָׁהּ בְּעַצְמוֹ בַּדֶּרֶךְ לְאַ"י.

בַּדֶּרֶךְ לְעֵין חֲרוֹד
אָבְדָה לִי הָעַיִ"ן.
לֹא מַמָּשׁ אָבְדָה,
נִרְאָה כִּי בָּלַתִּי אוֹתָהּ.

ערן הדס

האזנת יתר

כַּמָּה קַל לַמֵּידָע לְהִסְתַּלֵּף בְּתִקְשֹׁרֶת עֲקִיפָה
כַּמָּה קַל לַמֵּידָע לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּדֶרֶךְ עֲקִיפָה
כַּמָּה קַל לַמֵּידָע לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בַּדֶּרֶךְ לִקְרִיסָה
כַּמָּה קַל לַלְּמִידָה לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּדֶרֶךְ עֲקִיפָה
כַּמָּה קַל לַמִּטָּה לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּדֶרֶךְ עֲקִיפָה
כַּמָּה קַל לַמֵּידָע לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּדֶרֶךְ רְכִישָׁה
כַּמָּה קַל לַמִּדָּה לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּדֶרֶךְ עֲקִיפָה
כַּמָּה כָּל הַמֵּידָע לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּדֶרֶךְ עֲקִיפָה
כַּמָּה כָּל לְמִידָה לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּדֶרֶךְ עֲקִיפָה
כַּמָּה קַל לַמֵּידָע לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּדֶרֶךְ הַקָּשָׁה

ריטה קוגן

מוֹנֶה אונס

אֲנִי עֲדַיִן מוֹנָה אֶת הַשָּׁנִים.
אוֹמְרִים לִי - אַלְפַּיִם וְשֶׁבַע,
אֲנִי סוֹפֶרֶת - שָׁנָה.
אוֹמְרִים לִי - אַלְפַּיִם וּשְׁמוֹנֶה,
אֲנִי סוֹפֶרֶת - שְׁנָתַיִם.
בְּאַלְפַּיִם וְשֵׁשׁ עֶשְׂרֵה
אֹמַר בִּפְלִיאַת-מָה - עֶשֶׂר.
בְּאַלְפַּיִם וּשְׁבַע עֶשְׂרֵה
לֹא אַגִּיד דָּבָר,
כִּי אַחַת עֶשְׂרֵה
הִיא מִלָּה כֹּה מְסֻרְבֶּלֶת.

שמעון רוזנברג

מוצא של כבוד

גִּ'ינְגִּיס חַאן זוֹרֵם בְּעוֹרְקַי
בִּוְרִידַי שָׁט הַכּוּזָרִי
הוּנִי מִצְטַבֵּר בְּנִשְׁמָתִי
וְהַגּוֹתִי בְּמַחְשַׁבְתִּי.

אַךְ מִכָּל מְלַמְּדַי סָכַלְתִּי
וּמֵרַגְלַי נִבְרָא מִקְפָּא פּוֹלָנִי.

כָּעֵת כֹּחִי אֵינוֹ מַכִּיר בְּעָצְמָתוֹ
וְחֻלְשָׁתִי לִי פִּרְחֵי גַּן מַרְפֵּא.
שְׁרִירַי נִסְמָכִים עַל מַיִם
עַצְמוֹתַי קְבוּרוֹת בַּעֲרָבוֹת רְחוֹקוֹת
וַאֲנִי סוֹפֵג מַהֲלֻמּוֹת מֵאֲבַק מִדְבָּר.

וְאִם אַחֲרֵי כָּל הַתְּלָאוֹת הָאֵלֶּה
אֵינִי מְבַקֵּשׁ מָזוֹר מֵרַב פִּלְאִי
זֶהוּ אוֹת שֶׁחֻשַּׁל בִּי יְהוּדִי רַב-גִּזְעִי.


אלה נובק

(Don’t Panic)

בְּגִיל אַרְבָּעִים וּשְׁתַּיִים
אָמוּת מֵהֶתְקֵף לֵב
כָּכָה אַבָּא אָמַר
וְאַבָּא תָּמִיד צוֹדֵק

זֶה תּוֹרַשְׁתִּי, הוּא אָמַר
עַל-אַף שֶׁאִישׁ בַּמִּשְׁפָּחָה
לֹא מֵת מֵהֶתְקֵף לֵב
בְּגִיל אַרְבָּעִים וּשְׁתַּיִים

הָיָה אֶת זֶה שֶׁחָטַף
בְּגִיל אַרְבָּעִים וּשְׁתַּיִים
שֶׁטֶף דָּם בַּמּוֹחַ

אֲבָל הָיָה מֵהַצַּד שֶׁל אִמָּא
טינו מושקוביץ

*

כְּשֶׁהַכָּרִית נִשְׁמַעַת חָזָק בָּאֹזֶן
וְהָעֲמִילָן מְגָרֶה אֶת הָעוֹר בָּעֹרֶף
גְרִינְשפַּן מֵבִין שֶׁהוּא לֹא נִרְדַּם עוֹד
שֶׁמְּאֻחָר מְאוֹד וְהַיַּתּוּשִׁים הִגִּיעוּ
שֶׁהוּא שׁוֹכֵב כְּבָר הָמוֹן זְמַן כָּכָה
וּמַשֶּׁהוּ מַתְחִיל לִכְאֹב
אָז צָרִיךְ לְהִתְגַּלְגֵּל הַצִּדָּה
וְלִתְהוֹת שׁוּב אִם נַעַל אֶת הַדֶּלֶת
לְהִתְפַּלֵּא עַל הַמְּהִירוּת שֶׁבָּהּ עָבַר הַחֹרֶף –
מְמֻצָּע הַמִּשְׁקָעִים
וְהַלַּחַץ הַבָּרוֹמֶטְרִי.

שלומי חתוכה

דיאלוג עם הלילות

הֶעָתִיד אֵינֶנּוּ
וְלֹא מְחֻפָּשׂ מַחְשָׁבוֹת:
גָּדַלְנוּ כְּבָר אֲנַחְנוּ אֲנָשִׁים,
הַחֲלוֹמוֹת אֵינָם עוֹד מִפְרְשֵׂי חַיֵּינוּ.

וְלֹא פְּרָחִים הַמְּשַׁכְּכִים חֲמַת הַחֹרֶף.

אֲנִי מַבִּיט בַּלֵּילוֹת הָרֵיקִים
מְחַכִּים שֶׁיִּמְזְגוּ לְתוֹכָם אֶת הַנְּעוּרִים;
פַּעַם אַהֲבָתֵנוּ הָיְתָה צִמְאוֹנָם,
הַיּוֹם מָצָאנוּ זֶה אֶת זֶה
עֵירֻמִּים.

תהילה חכימי

לילה

הַיָּדַיִם כְּבָר שָׁכְחוּ אֵיךְ
כִּי הַזְּמַן, מֵאָז עָבַר בָּהֶן
הַבָּשָׂר הָאַחֵר וְהַחַם הַזֶּה
והעוֹר לֹא מִצְטַמְרֵר כָּל כָּךְ
לֹא נִרְעַד לְנֹכַח הַזָּר
בִּשְׁמִי הַלַּיְלָה נִזְהָר
חֲצִי יָרֵחַ שֶׁלֹּא יָדַע
וְאֵין לִי זְמַן
לְחַשֵּׁב יָרֵחַ וְעוֹד יָרֵחַ
כָּל יְמֵי הָעֲבוֹדָה הָאֵלֶּה
שַׂקִּיּוֹת הַזֶּבֶל
וְכָל הָאֲהָבוֹת הָאֵלֶּה
כָּל הָאֲהָבוֹת הָאֵלֶּה

עידן בריר

שאלות / פאדל אל-עזאווי

הָרוּחַ לוֹחֶשֶׁת בֵּין הֶעָלִים
מִי יִשְׁמַע?

הַלַּיְלָה מְחַלֵּק אֶת פָּנַי לִשְׁנֵי חֲצָאִים
בְּאֵיזֶה מֵהֶם אֶבְחַר?

הַצִּפּוֹר שֶׁעַל חַלּוֹנִי
הַאִם אֲגָרְשֶׁנָּה?

וְהִנֵּה אָדָם נִרְצָח בֵּין הָעֵצִים
מָה אֶעֱשֶׂה?

אלון בר

*

אַתְּ
בְּעִקָּר אַחֲרֵי מַשְׁבְּרִים
לוֹחֶשֶׁת,
אַחֲרֵי הַחַגִּים
תִּרְאֶה אֵיךְ שֶׁנִּבְנֶה
וְיִתְחַדְּשׁוּ כִּוּוּנֵי הַתְּנוּעָה
בְּחַדְרֵי הָאֲרוֹנוֹת הַתְּנוּעָה עֵרָה
הַקְּצָרִים יַעֲלוּ
הָאֲרֻכִּים יֵרְדוּ
נָגִיף אֶת הַחֲלוֹמוֹת
שֶׁלֹּא יִכָּנֵס בֵּינֵינוּ עוֹד קֹר
וְשֶׁלֹּא תֻּחְלַף סְתָם עוֹד רוּחַ
הָעוֹלָם שֶׁלָּנוּ דָּחוּס מֵהַמְתָּנָה
הָעוֹלָם שֶׁלָּנוּ דָּחוּס וְזָנוּחַ.

(מתוך "כל יום דבר נופל", הליקון-אפיק)
יוליה וינר

*

בְּכָל חָלָל דִּירָתִי, כְּמוֹ רוּחוֹת רְפָאִים
לֹא נִרְאִים לָעַיִן אַךְ מוּחָשִׁיִּים
מְפֻזָּרִים שְׁלֹשֶׁת חֲפָצַי הֲכִי יְקָרִים:
הַשָּׂפָה הָרוּסִית אִתָּהּ נוֹלַדְתִּי
הַשָּׂפָה הָאַנְגְּלִית אוֹתָהּ לָמַדְתִּי
הַשָּׂפָה הָעִבְרִית יַהֲלוֹם גָּלְמִי
שֶׁנָּפַל עָלַי בְּאֹפֶן פִּתְאוֹמִי
מִי יוֹדֵעַ אוּלַי יוֹם בָּהִיר אֶחָד
גַּם אוֹתָהּ אֲנִי בֶּאֱמֶת אֶלְמַד
שְׁתַּיִם מֵאֵלֶּה עֲדַיִן צְעִירוֹת
יֵשׁ לַהֵן סִכּוּי מְצֻיָּן לִשְׂרֹּד
הַשְּׁלִישִׁית כְּבָר קָמָה פַּעַם מֵהַקֶּבֶר
וְתִּשְׂרַּד כַּנִּרְאֶה forever and ever

מתוך מחזור השירים : "הִשָּׂרְדוּת" / моя квартира /my apartment
רבקה מרים

*

הַמָּקוֹם שָׁם זֵהֶה, גִּלְּתָה הָאֵם, אַחֲרֵי מוֹתָהּ, לָאִשָּׁה הַקְּטַנָּה
לֹא נִרְאֶה שָׁם אַחֶרֶת. גַּם שָׁם יֵשׁ נְקֻדָּה עִוֶּרֶת
כְּמוֹ זוֹ שֶׁבָּעַיִן, אוֹ כְּמוֹ הַשֶּׁקֶט שֶׁהוּא עֵין סְעָרָה
וּבְאוֹתָהּ נְקֻדָּה, הוֹסִיפָה הָאֵם וְאָמְרָה, אֶחָד הוּא שֶׁאֵרַע וְשֶׁכְּלָל לֹא אֵרַע
וְהָאִשָּׁה הַקְּטַנָּה הִתְכַּרְבְּלָה בְּחֵיק אִמָּהּ שֶׁשּׁוּב אֵין הוּא כְּלָל חֵיק
וְשָׁמְעָה אֵיךְ אָבִיהָ מוֹסִיף וּמְסַפֵּר עִם אִמָּהּ, וְאֵיךְ הִיא אָז צוֹחֶקֶת
וְגַם הוּא צוֹחֵק.

וְיָדְעָה הָאִשָּׁה הַקְּטַנָּה שֶׁהִיא שׁוּב עִם אִמָּהּ וְאָבִיהָ
וְשֶׁאוֹתָהּ נְקֻדָּה עִוֶּרֶת
הִיא שֶׁאֶל מֵעֵבֶר לְחַיֵּיהֶם וּמוֹתָם אוֹתָם הֵבִיאָה.
(מתוך 'האף על פי', כרמל 2014)
אמיר מנשהוף

*

וּבכֵן אֱלֹהַי הִסתַּקרַנתִּי
וּתְהֵא זוֹ-לְךָ
מִנחַת הַפּרֵדָה שֶׁל גּוּפִי
אֲנִי בִּידֵי שָׁמַיִם
הָעוֹלָם אֲהוּבִי
דורית ויסמן

15 מליון תושבים, ואת

שֶׁחִיַּכְנוּ זוֹ לְזוֹ
בִּשְׁעַת הָעֹמֶס
בַּתַּחְתִּית
שֶׁל מֶקְסִיקוֹ סִיטִיְ

דְּחוּקוֹת
אֶל אֲחֵרוֹת.

3.3.16, מקסיקו סיטי
רפי וייכרט

אל ספריי

שָׁנִים רַבּוֹת מְאֹד עֲמַדְתֶּם עַל מַדָּפֶיהָ.
אוּלַי אֲפִלּוּ נְדַדְתֶּם בֵּין הַיַּבָּשׁוֹת,
אֲרוּזִים בְּאַרְגָּזִים, וְנִפְרָקִים
וְשׁוּב עוֹלִים עַל מַדָּפִים מֵעֵץ אוֹ מִמַּתֶּכֶת.
הֵיטַבְתֶּם מִמֶּנִּי לָלֶכֶת אַחֲרֶיהָ
בִּתְמוּרוֹת עִתִּים, בְּתַחֲלוּפַת גְּבָרִים.
יִתָּכֵן שֶׁמִּדֵּי פַּעַם נָטְלָה אֶתְכֶם בַּיָּד
וְהַשּׁוּרוֹת הַמֻּקְדָּמוֹת אוֹתָן כָּתַבְתִּי
אָמְרוּ דְּבַר-מָה אֶל תּוֹךְ חַיֶּיהָ.
לֹא נִפְטְרָה מִכֶּם, סְפָרַי,
וְלֹא הוֹתִירָה אֶת כְּרִיכוֹתֵיכֶם מֵאֲחוֹרֶיהָ.
הֱיִיתֶם כְּמוֹ יְתַד מִלִּים בְּתוֹךְ קִיּוּם.
תּוֹדָה לָכֶם עַל שֶׁנְּשָׂאתֶם לְצַד גּוּפָהּ
אֶת עִקְּבוֹת הֲוָיָתִי.
תָּמִיד סָמַכְתִּי עֲלֵיכֶם.
לֹא אִכְזַבְתֶּם אוֹתִי.

אוהד ובר

מקרה אינטימי

כָּאָדָם הַפּוֹתֵחַ תְּרִיס
וּמַכְנִיס אוֹר מִן הָרְחוֹב,
אֲנִי פּוֹרֵם כַּפְתּוֹרִים בְּחוּלְצַתֵךְ
וְגוּפְךְ קוֹרֵן אֵלִי מִתְּשׁוּקָה –
עוֹרֵךְ הַסְדִיני מְבַקֵּשׁ אוֹתִי.
רוני סומק

מכתב ללאה גולדברג

הַגַּפְרוּרִים שֶׁהִדְלַקְתְּ עֲדַיִן מְאִירִים
אֶת בְּדִידוּתָהּ שֶׁל הַמִּלָּה
שֶׁנִּפְסְלָה מִן הַשִּׁירִים.
הַאֻמְנָם?
בְּשׁוּלֵי הֶעָנָן שֶׁהוֹרַשְׁתְּ לִי
רוֹאִים כִּי הַחֹק הָרִאשׁוֹן
שֶׁל הַשִּׁירָה הוּא
שֶׁאֵין חֻקִּים.
עמיחי חסון

האלמנה והאחים ראם

הָאַלְמָנָה וְהָאַחִים רַאם כְּבָר לֹא
מַדְפִּיסִים שַׁ"ס וִילְנָה
הֵם יוֹשְׁבִים בַּחֶדֶר בְּשֶׁקֶט
כָּל הָאוֹתִיּוֹת עַל הָרִצְפָּה
רֵיחַ הַדֶּבֶק רוֹדֵף אוֹתָם
גַּם אַחֲרֵי עֶשְׂרִים שְׁטִיפוֹת.


הָאַלְמָנָה פּוֹתַחַת דֶּלֶת
אֶל קַרְקָעִית הָאוֹקְיָנוֹס
טוֹבֶלֶת רַגְלַיִם עֲמוּסוֹת וְרִידֵי דְּיוֹ
כְּמוֹ מִכְחוֹל בְּכוֹס מַיִם.
דָּגִים תּוֹעִים קוֹפְצִים פְּנִימָה
נִלְכָּדִים בִּמְכוֹנוֹת הַדְּפוּס.
הָאַלְמָנָה רַאם אוֹמֶרֶת:
מִי שֶׁיִּתְפֹּס הֲכִי הַרְבֵּה נוּן
פָּטוּר מִמִּשְׁמֶרֶת עֶרֶב.
ללי ציפי מיכאלי

רוע וחוזה האטום 2016

זֶהוּ עִידָּן שֶׁל תּוֹהוּ וָבוֹהוּ
מִסּוּג שֶׁלֹּא יָדְעָה הָאֲנוּשׁוֹת
לֹא שֶׁהָרוֹעַ רַע יוֹתֵר
הָרוֹעַ אַכְזָרִי יוֹתֵר
הָרוֹעַ בָּנָלִי יוֹתֵר
הָרוֹעַ אַבְּסוּרְדִי יוֹתֵר
אֶלָּא
-אַתֶּם יוֹדְעִים טוֹב מִמֶּנִּי-
שֶׁהָרוֹעַ בַּקָּנִים
בִּקְצָבִים בִּלְתִּי נִשְׁמָעִים
בְּתוֹךְ סוֹדוֹת אֲפֵלִים
בְּלוֹעַ הַיְּקוּם
בֵּין דַּפֵּי חוֹזִים שֶׁנֶּחְתָּמִים
בִּוְוָרִידֵי הַבְּגִידוֹת
בָּאָדָם הקיבּרנטי
חֲסַר הַפַּרְצוּף

אָז מָה אַתָּה שׁוֹתֵק?
צְרַח! צְרַח! צְרַח!